שישיות בלי מיסגור

פוסט עצבני.

הבעלבתים שלי רוצים למכור. חצי שנה לפני תם החוזה, הודיעו לי שהם מתכוונים לכך, ושאתכונן שיציגו את הדירה לפני קונים פוטנציאלים. מאוחר יותר הבנתי (ממה שסיפרו לאותם פוטנציאלים) שמראש התכוונו להשכיר את הדירה לשנה בלבד - הו, תודה על הגילוי הנאות. בהתחלה היה נדמה להם שיהיה הגיוני שהם יסמסו לי אחת ליומיים שלושה ואני אשיב באיזה יום אני מעדיפה מתוך השניים שבחרו לי. באו ביום ראשון במשך שעה, ביום שני שאלו מתי אני מעדיפה שיבואו שוב בשלישי או רביעי. היה להם מאד מוזר שביקשתי שיבואו רק פעם בשבוע בזמן קבוע. הם הסכימו, כנראה משום שהחוזה מחייב אותי להכניס אותם 90 יום לפני סיומו, והיה זה 6 חודשים לפני.

תחשבו על זה, כל בשבוע, במשך שעה, באים אנשים זרים ותרים את הדירה שאני מנסה לקרוא לה בית. מדליקים אורות, פותחים ארונות, דלתות, מעירים הערות, עושים כבשלהם. שבוע בשבוע. עלאק תחושת בית.

והבעלבתים? - שולחים את אמא ואבא שזמנם בידם שינהלו את קרנבל הפוטנציאלים, ינהלו שיחות טלפון מהסלון שלי, ירדמו לי על הספה (באמת.)יעירו הערות מסוגים שונים ("לא, הדירה לא זקוקה להשקעה, זה פשוט נראה לך ככה כי היא לא מסודרת.", "אצל הבת שלי, עמד כאן מדיח, הדיירת השאירה את זה ככה…", והדובדבן - כאשר אחת הפוטנציאליות התנצלה בפני על החדירה לרשות הפרט - "איזה פרט? להיפך!" בואו תהנו, פארק ציבורי נפתח פה בדירה של טל) וירגישו בבית.

ולמה היום העצבנות? היום הודיע לי הבעלבית שאני צריכה להתייצב ביום שישי ב-11:00 בבוקר להראות את הדירה, כי האמא של הפוטנציאלית האחרונה באה במיוחד מ"גן שומים" כדי לראות אותה. ואין ברירה. פשוט אין ברירה. היא רוצה לראות את הדירה בסופשבוע בבוקר ואני רוצה להראות את הדירה בשישי ב-11:00, וגם לפי החוזה מותר לי להכנס כבר עשרה ימים!
"הלו? בתאום מראש?"
"הנה אני מתאם איתך. ביום שישי ב-11:00"
"זה לא מתאים לי. יש לי תכניות לסוף השבוע."
"אז תבחרי שעה אחרת. הנה אני גמיש איתך. אני מוכן בשישי או בשבת ובשעה אחרת."
"ואני מוכנה בראשון, או בשני או בשלישי…"
"אני רוצה להראות את הדירה בשישי ב-11:00. תגידי לי מה את מחליטה."
"ואם אני אגיד שלא?"
"אני לא רוצה לדבר על זה. אני רוצה שנגיע להסכמה. לא רוצה לערב עורכי דין"
להסכמה אתה מחכה? להסכמה? הסכמה לא נשענת על איומים וכח זרוע.
"אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. השיחה הזו מתארכת והיא על חשבוני."
את רוצה לחשוב על זה רבע שעה?"
"אתה רוצה לחשוב על זה?"
"אני כבר חשבתי ואני רוצה להראות את הדירה ביום שישי ב-11:00."

ואז זה נהפך למשחק כח שאפשר לי אחת מהאפשרויות הבאות -
1. להגיד לא, ולנתק. ואז…
2. להגיד שאחשוב על זה ולנתק. חצי הדרך לכניעה.
3. לספוג את העלויות הנוספות של השתיקה הטלפונית שלא מובילה לשום מקום.

מה אתם חושבים? כמובן שהוא ניצח. אני לא בנויה לזה. גם אם הייתי טהורה יותר מהאפיפיור והוא זה שמפר את החוזה (תאום מראש? זמנים סבירים?) הייתי מתפרקת אם היה מביא איזה פוטנציאל של עורך-דין זוטר. רואים עלי - לא מסוגלת לעשות צרות באמת, לא יודעת להיות קשוחה עד הסוף. וככה הכח רק הכח.

כן תמי. אני יודעת, טענות וטענות והכבוד שלי ברשותי בלבד. ומה בכל זאת עושים כשמסתנן איזה מישהו שלא רואה אותך ממטר והוא רוצה! ?

יצאתי לחפש דירה אחרת.

סלון ריק זה הרבה שטח פנוי למשחקים והתרוצצויות. סלון ריק מאד קל לנקות. סלון ריק זה הרבה מקום לרקוד. בסלון ריק יש הרבה אור. וגם סלון ריק זה הד חזק. סלון ריק זה יכולת אירוח מאד מוגבלת. מצטערת, אין איפה לשבת בינתיים ואין איפה לשים את ספל הקפה (בהנחה שיש ספל). סלון ריק זה בית בלי פינה לשבת ברוגע. סלון ריק זה סוג של ספרטניות.

ובכל זאת - הסלון ריק.

ריהוט ראשון לסלון - מתנת יום הולדת - כד. אין ספק שזו מתנת יום ההולדת המושקעת ביותר שקיבלתי אי-פעם. כשמירי הציעה להכין לי משהו בסטודיו לקרמיקה, דמיינתי ואזה קטנה. לא תארתי לעצמי כד ענק, מדהים, יפיפה ומיוחד תוצאה של חצי שנה של השקעה. לא הצלחתי להעביר את יחודו ויופיו בתמונה עדיין, אבל צפו לנוספות.

סלון דורש ספה. מאד לא התחשק לי ספה מרופדת. הספות המרופדות שראיתי היו סתמיות או שלא מצאו חן בעיני. מצד שני רציתי ספה שתהיה נעימה ומפנקת ולא נוקשה כמו ספות העץ או הברזל. התשובה נמצאה בוילה מרוק. חנות מדהימה ביהודה הלוי 110 עם ריהוט ואבזור מרוקאים. בסיס הספה עשוי מעץ, מעליו מזרן וכריות. את צבע העץ ואת בדי הריפוד מתאימים לכל לקוח בנפרד. הוקסמתי. בחרתי. נותר רק לחכות שתגיע.

ערב ראש השנה - המרוקאית הגיעה! אורזה בניילונים ומפורקת, ספה באורך מטר ארבעים.

ולאחר טקס קריעת הניילונים

והנה היא במלוא תפארתה. להיט גדול אצל הילדים.

עד עכשיו כשחיפשתי רהיטים לדירתי הריקה מצאתי די מהר כאלו שענו לדרישותי. פתאום עם פינת האוכל נתקעתי. פינת האוכל ממוקמת בדירה בין הסלון למטבח. השולחן צריך להיות צמוד לקיר ומספיק קטן על מנת שלא יחסום את המעבר ושלא יעמיס על העין. רוב השולחנות שראיתי במהלך שיטוטי היו גדולים מדי. כשביקשתי שיראו לי שולחנות קטנים, הובילו אותי לכאלו באורך שני מטר. השולחן היחיד שמצאתי שהיה קצר יותר היה שולחן נזירים(!) יפיפה, אבל כבד מראה ורחב מדי. בבוקר יום שישי שמתי פעמי לשוק הפשפשים, בלי תקווה רבה למצוא משהו מתאים.

נדדתי בין החנויות השונות, וראיתי מגוון של שולחנות שלא התאימו לי. חלקם עתיקים ויקרים, חלקם סתם ישנים ואומללים ורובם, שוב, גדולים מדי. מותשת ויתרתי. ממש לפני שפניתי לחזור לאוטו, עברתי ליד שורל'ה. החנות שבתה את עיני מיד, מלאה פריטים קצת ישנים שחודשו נצבעו ועוטרו על ידי שורל'ה בעלת החנות. מיד ידעתי שאולי אני לא אחזור עם שולחן היום, אבל שלל פריטים קטנים שחסרים לי בוודאי אמצא.

אם הייתי בענין של כלי מיתר, בוודאי לא הייתי מתאפקת ולוקחת את אחת הגיטרות או המנדולינות.

מתלה בגדים מאד נחוץ וגם מראה חיפשתי זה זמן מה. החויה לעמוד על מכסה האסלה בשירותים לפני שאני יוצאת מהבית כדי להצליח לראות את עצמי במראה של האמבטיה מיצתה את עצמה באופן ברור.

שולחן כתיבה עם מגרות שמתאים בדיוק לפינת המחשב (גם כשהמחשב עומד על השולחן, אני יושבת מולו ישיבה מזרחית, אבל מיקומו על הריצפה הפריע מאד בימי הספונג'ה).

לסיכום היום, בעוד אני מחכה לבעלה של שורל'ה שיעזור לי להעמיס את שולחן הכתיבה, סיפרתי לה על חוויות חיפוש שולחן האוכל שלי. שורל'ה המליצה לי לנסות בחנות ליד שעוד לא ראיתי. גם שם נחלתי אכזבה. השולחנות שמצאתי שם היו אובליים, עדיין קצת גדולים מלווים ביותר מדי כסאות ויקרים יותר מהסכום שהקצבתי. אבל, כשחזרתי לשורל'ה, היא חשפה בפני שולחן מתוק, בגודל מתאים, שאפילו נפתח כשצריך, והציעה לצבוע אותו עבורי ואף להתאים לו כסאות. יצא מדהים. בדיוק כמו שדמיינתי. (והתמונות יבואו בהמשך…)

שורל'ה - רח' רבי פנחס פינת רבי נחמן (ותגידו שאני שלחתי…)